חלק שייך לחכמה - מחשבה נושאת רצון יוצאת לפעולה דרך הבנה , דרך מחשבה אשר מהבנה את אשר יש לתקן . המטרה - לטהר עד שורש העומס . ודאי שיש את ההתחזקות קודם ומהתחזקותו התחזקות הבנתו , זה הולך יחד , דרכה לחזק תוצאות וצומח איתן , תוצאות של השינויים . ברגע שישנה הבנה נושאת כוחה ממהותה נושאת ודאי כוחה , ממהותה המחשבה גם חזקה הרצון גם מתחזק , מעצם התיאום שלמדנו מחשבה ורגש . במצב רגיל לרוב יש ריב בין החלקים . כשישנו עומס , הוא נמצא בקשב ובהבנה , ודאי מנפש רגש ואז כל החלקים עמוסים גם הדיבור כאשר החלקים עמוסים הם רבים ביניהם . התיאום הראשוני בין מחשבה ורגש זה שייך לאחדות הפנימית ויש להבין , כשאין ריב ביניהן הסכמתם מהגעתם לכוחם למהותם . שם יש תיאום ביניהם
ברגע שהמתחיל , הלומד המתחיל , (זה לכולכם) הוא משתדל לא להיות נגד עצמו , לא לדחות לא לסתור דמותו בריאותו מכבד את האור הטמון בו ומתוך זה מונע דחיות , יש דחיות גסות ויש סמויות מסתירות (יחיד - סתירה) נמצאות , הלימוד ממורכבותו משחרר סתירות . בהתחזקותו של הלומד הוא משחרר גם דחייתו . כל שיותר בהכרה למעשיו הוא מבין , ככל שמתבהר מבין עד כמה העמעום של הריב היה גדול ומיותר , אותו עמעום נקלט בהכרה כמיותר להכרה זה מול זה ולשחרור . גם אותה דחיה עומדת ממול . הדחיה תיראה כמו חלק הפוך לקיומו ואז במהלך התחזקותו ככל שעובד להתחזקות חלקיו ידע לחבר חיבוריו לחיבוריהם של חלקיו ובחיבורים אלה מבנה נקלט נושא חלקיו חיבוריו .
בהתמקדות זו מתחיל להשתכל באופן שונה על המיותר . הוא אינו יכול אז לדחות עצמו כקודם ואפילו דחיה קלה , תיראה לו גם סתירה , תהיה נקלטת לפני שנוצרה , כאשר יש הבנה של החלשה תמידית של אותו עומס מיותר לקיומו של הלומד המבין , גם ההשתקפות של מיותר בתוך מבנה בו יש הבנה נוכחת והנה מתאפשרת המתנה ז.א. אינו יכול להקפיץ מהר כמגיב לקפוץ ולהביא לתגובה נגדו ואז יש המתנה כאשר יש נוכחות של הבנה אז אותה הבנה במנוחתה ממתינה אינה כקודם והנה נוכחת .
ברגע שהמתחיל , הלומד המתחיל , (זה לכולכם) הוא משתדל לא להיות נגד עצמו , לא לדחות לא לסתור דמותו בריאותו מכבד את האור הטמון בו ומתוך זה מונע דחיות , יש דחיות גסות ויש סמויות מסתירות (יחיד - סתירה) נמצאות , הלימוד ממורכבותו משחרר סתירות . בהתחזקותו של הלומד הוא משחרר גם דחייתו . כל שיותר בהכרה למעשיו הוא מבין , ככל שמתבהר מבין עד כמה העמעום של הריב היה גדול ומיותר , אותו עמעום נקלט בהכרה כמיותר להכרה זה מול זה ולשחרור . גם אותה דחיה עומדת ממול . הדחיה תיראה כמו חלק הפוך לקיומו ואז במהלך התחזקותו ככל שעובד להתחזקות חלקיו ידע לחבר חיבוריו לחיבוריהם של חלקיו ובחיבורים אלה מבנה נקלט נושא חלקיו חיבוריו .
בהתמקדות זו מתחיל להשתכל באופן שונה על המיותר . הוא אינו יכול אז לדחות עצמו כקודם ואפילו דחיה קלה , תיראה לו גם סתירה , תהיה נקלטת לפני שנוצרה , כאשר יש הבנה של החלשה תמידית של אותו עומס מיותר לקיומו של הלומד המבין , גם ההשתקפות של מיותר בתוך מבנה בו יש הבנה נוכחת והנה מתאפשרת המתנה ז.א. אינו יכול להקפיץ מהר כמגיב לקפוץ ולהביא לתגובה נגדו ואז יש המתנה כאשר יש נוכחות של הבנה אז אותה הבנה במנוחתה ממתינה אינה כקודם והנה נוכחת .
המתנה נלמדת בשלב מוקדם יותר, זו המתנה נלמדת גשמית ורוחנית. והנה נאמר על המתנה רוחנית הכל ממתין זה לא קשור לזמן מתארך, יש תנועה זריזה ברוחניות, ממתין להבנתו, יש לו זמן,זה זמן נח אם נדייק באמת.והנה הבנתו מהמתנתה,ידע להמתין בזמן קשב למי שפונה אליו, עיסוקו לא בחיפוש העומס של השני אלה מהוא רוצה לומר למרות העומס (זה בכל מקום זה בבית האישי זה בכל מקום) לא מקשיבים למיותר אלה לטוב, מאותה הבנה מהותית נמצאת נוכחת. והנה מבנה נמצא מהותי תשובתו קשורה בקשב הממתין להבנת הנשמע והנה עם הטוב שבו מהטוב המהותי תשובתו.
בחלק הזה אין ערבוב עם נפש אחרת אותו זמן מקום שלך מתחזק, ככל שאתה בחלק זה תלך ותתחזק ותתקרב ליכולתך להיות דרך הטוב, והנה הבינה פעילה היא מחזקת את המחשבה ובאותו רצון יש תנועה כי הבינה פעילה, לא רק עם מי שמבין אותך, גם אם (אינו מבין ואפילו רחוק מלהבין אתה על מקומך המהותי נשאר קשור להבנתך) נמצא עונה והנה מאוחד. אחדות החלקים. הם מזינים זה את זה והנה בהיזון הנמצא בהבנה המהותית. תהליך ההיזון יכול להתחיל דרך תיאום בין החלקים ונוכחותם בלי ריב - אז תבינו איך חלק זה יכול לאפשר המתנה.
כוחם של החלקים בנוכחותם גם, ללא ערבוב ואין את הילד (הרוצה, המחפש פיצויו שנכון-לזמן-הילד ותלותו באותם פיצויים "מחזקי-ילד", הוא מופרד מזמן הלומד המתבגר) ואז ללא תלות וללא התניה מהתחזקותו מחזק את הפונה אליו.
המבין ללב אחר מחזק אותו. אם הוא בחסר - אל תשתתף וגם אל תשתוק. הסבר בפשט: הנה יש עיוות מולך ואינך מתערבב אך בו בזמן נותן כדי שהשני יתעורר נוכח לפניו מוכיח אותו מוכיח הכרתו להבין בלי הרבה מילים.
תשובה נכונה והנה יבין.
שאל שאלותיו ולא ענה לעצמו כאילו לא שאל ....... שהשאלה לא מעומס אישי מכל החלקים המעכבים את השואל, טובה הבנתו לנתינה שלא יהיה נגד עצמו דרך מרכיבי העומס הנה חוסם כל הזמן ולמעשה לא שואל עניינית והנה חלק ביניים, השני, המאפשר להיות ער להבין כל שאלה האם באה מחלק מעכב משכנע מתרץ או שאל ממאבק הנמצא כנגדו
חלק שלישי, השלישי הוא ראשון, בשלישי נזכיר הפרדת החלקים והנה ראשון ניתן מתוחם למה שיש בו משתייך למהותו ............. אין התחזקות והנה העומס שאמור לא להתערבב במבנה ניגש לקבלת החלק הראשון מנסים אותו על נקי תדע להבין אותו על נקי כי שייך לתווך בין הטוב שבך למכוער. הנה הטוב והנה העומס וביניהם החלק הטוב והוא של ג` בא לפרוץ קדימה ליצור קו ישר ביושר שבך באמת רוצה אתה להגיע בלי בזבוז זמן אז בלי בזבוז זמן תישאר בטוב ולא בעומס נגד עצמך בסתירה הגדולה , מתנקה ממנה מאשליית התירוצים מהשאלות שלא במקום תמשיכו .
כאשר יובן החלק הזה על חלקיו כמתוחמים ללא ערבוב, יבא השלישי והוא הראשון שניתן והוא המבנה לבנות. הסבך הוא רק מהעומס. אחריותו של הלומד לא המערבב מילדות אחיזות שנותנות תחושות מזויפות "אם-כועס-הנה-יש-מקום" "אם-נלחם-כצודק-הנה הילד", אם בני ביתכם נקלטים כך נסו לא לענות לתלות ולערבוב אלא דרך חלק שלישי בונה עצמו וביתו כמתקן בני ביתו מקשיב עונה ולא עונה לערבוב של נפש אחרת דרך ערבוב שלה. להיכנס לערבוב זה דרך הסבך.
בסדר הזה זה ליצור התבהרות משמחת כל הזמן. לא יכול להיות שמח אם אין אורו ממהותו, השמחה מאור הלב המדייק. נסו להסתכל, להמתין כדי לדעת. יש הרבה תוצאות ממקדות מחזקות ואז אפשר לעבוד לפי ההתפתחות וההתחזקות. שלום.