יציב על מקומו

והוא עומד שם יציב על מקומו,

יציב בעמידתו ואף נטוע בתוך עמו,

וכל שורשיו מזינים אותו,

והוא יציב תמיר ומזין את עצמו,

וממלא את תכליתו ונותן את אהבתו,

ופירותיו בפי כל מלאים בליבו,

והוא יציב והוא על מקומו וכל העולם איתו !

ניתן בראש חודש שבט (ימימה)1994

היום ראש חודש שבט, חודש טוב ומבורך. ובשבט נוטעין, יש את הנטיעה ונטיעה בלב יהודי להתחדש, לחדש כבחודשים מסוימים. חודש מיוחד בפנימיותו העמוקה. יש בו שמחה עמוקה. זה ראשי תיבות של "שנשמע בשורות טובות". למרות שהכל קורה בארץ ומעציב את הלב בכל זאת חודש שנושא ונותן ובזריעתו, נטיעתו בדרכו לדעת שמחה בלב. למרות שקורה מה שקורה ולא במקרה, לדעת לטעת בחודש הזה זה לטעת כדי לזקוף קומה, כדי להשתתף בתפארת כל מה שירוק. ומעט מילים שמגיעות זה כדי לתת לכם להבין א"א לא להיעצר בפני חודש שבט. זה לשורשים שלנו ומהשורשים לתת משמחה מושרשת בנו, להשמיע דרך שירה. בא חודש שבט להעמידנו לתפילה לבשורות טובות, לחידוש שמחה מוזרמת בעורקי הנפש, בעורקים שלנו, בנימי הנפש וגם בנימיו של הלב. לבקש וגם לשמוח ולזכור, כמה שאפשר להבין את זה ויש בזה השתתפות כללית בעם, השתתפות הכרת קיומך ושל עמך שזכה לתפארת ישראל. מכאן יש את החסד והגבורה וביניהם תפארת. וכשאתה מבין מה שיכול ופונה ללבך לטעת בו ולקשור אותו לשמחה קיימת משורשים שלנו, שמחה מקיומנו, מקיום העם, בחירתו, חיבורו, קיומו, ודרך העורק של החיבור יש את הלב נקשר משם לשורשים שלנו, לליבנו בו שורשיו בנימיו הכי זעירים ובמרכזו החסד. לגבור דרכו כיהודים תמיד על כל מחשבה זרה שאינה משתייכת לנו ועל כל מאורע בחוץ שאינו משתייך לנו כדי שנוכחות מתוך הבנה משתתפת בכוונה זו ויש בה גם חוט עם הלב והיא גם השמחה בחודש זה.

יהודים הנוטעים את העצים זה לחוד. יש את המשמעות המוכרת, ההתעוררות העמוקה משורשים ללב מבין, השתתפות בא` ב` של הידיעה, אהבה, אהבת השם יתברך, שמחתו של המבין חוזרת, ז"א, השמחה מגיעה עם ההבנה (כל עוד הלב סגור ההבנה לא נמצאת וכשהבנה לא נמצאת הלב סגור). הבנת הקיום אינה משתייכת להבנה הרגילה ויש עדיין לומדים עם הבנה רגילה ולב רגיל הנאבק. ואם מה שניתן יעורר אתכם להבנה פנימית ולמפגש עם השמחה, לתת לה מקום שתשכון, הווה אומר, תמצא אז את מקומה כי ישנו מקומה. ובראשית חודש זה נתייחד כולנו כשהשם יתברך יזכה אותנו לבשורות טובות. יהי רצון שנזכה. לא במקרה בחודש טבת יש הרבה מכות, כאבים וצומות. לא כך חודש שבט. כשם ששבט קשור לידיים העובדות, המדייקות, נוטעות והן יכולות להיות בנתינה. לטעת בלב אחר שמחה.לתת. גם כאן יש להבין עוד יותר את הדיוק של הלב אשר עדיין לא נמצא מדייק על עיקר. כשהפרות מתרוצצות ולא נותנות ללב לחזור לפתיחותו על צירו, ז"א, כוחו בנתינתו רק מתוך הבנה עמוקה. כל אחד יודע מה שמחסיר בזמן דיבור ובזמן נתינה. וכשידע לא להשתכנע בקלות מנתינתו שיבין השתתפותו כבן בישראל ויהיה דרך בינתו גובר על רגישות ליבו, דרישותיו, ויתן מליבו כי יש בו משורשים נתינה. כל המחסיר בנתינה מחסיר לנפשו, הווה אומר, מחסיר ואז אין הוא גובר דרך נפשו, הנפש היהודית הנושאת את הניצוץ אלא הנפש הארצית היא הגוברת ומפרה בהפרה גדולה או קטנה ואפילו חלקיקים, את כל המערכת כולה, ז"א, את נפשו, ליבו, הבנתו, עצמותו, כל הגוף כולו מוגבל מהפרה ובעיקר אם יפר מאד ויתרוצץ מאד יבוא הכבד להיות מופר מאיזונו ולהיות מודיע נפש מפרה לב בנתינתו.

נגיעות ואחיזות חזקות

המילה נגיעות שיקפה לי, אני פנימי כל כך אמיתי וקיים רוצה ואולי לא, עכשיו ואולי אחר כך, רק כמעט כל פעם לא עד הסוף לא בכל העומק.

כל נגיעה היא יפה

לכל נגיעה עוצמה

לכל נגיעה קיום משל עצמה

היא נחמה היא נעימה

והיא נעלמה, חמקמקה,

לא מכילה לא מגיעה

לא נוגעת היא רק נגיעה

ובהכרה זקוק לאחיזה חזקה

המתקיימת ומקיימת בכל נשימה

ובלב טמונה האמונה

הישועה המלאה - הארה

והלהבה היא בערה גדולה רוצה

רוצה לתת מטובה רוצה

להתגלות במלא הדרה

ואדע את התשובה

דרך מסלול חיים של הבנה הכרה וקבלה

של ייעוד חיי

המשך מבוא ימימה

. נתחיל בסדר הנכון והפניה אל השומע , המקשיב להכרתו כדי לבדוק עד כמה הקשב האישי נושא את כל העומס האישי , את כל אשר רשום ומוכר בנפש .
אפשר ליצור דרך הקשב האישי . חסימה דוחה את השני כאשר מדובר בנגיעות . אפשר שיהיו התקרבות וישום אך נגלה גם את המיותר לאט לאט ואפשר שחלק זה לא ישפר, אמור לתקן דרך קשב להבין עד כמה נאבקים כדי ליצור מקום אישי בתחום הבית , כמה מאמצים כדי להבטיח את הכרת החשיבה האישית , הדיבור האישי , להבין את הקשר עם העשיה האישית וכמה רגישות ופגיעות, עוד כמה, ועוד כמה, התנגדות מהעומס מתרחשים . יש ביקורת על העשיה או מאבק .
אם הדיבור אינו מדוייק , מה קורה כלפי השני כשמשליך עומס ומה קורה ממנו כמחזיר תשובה? דיבורך דיבורו וגם עשיה . אם עשיה מתקבלת כל הזמן על ידך מבטיחה קשר עם המחשבה האישית קשר חזק יציב האם אין אחיזות חזקות במרכיבים שמשתמשים דרכם כדי להשיג את מה שמובן כנחוץ איך להיראות חזק , להיראות בסדר , להתקבל ולהשתייך ישנם הרבה משחקים , זיופים שנקלטים , משחקים מוסכמים בתחום הרגשי .
משחק אינו מאפשר יציבות של קשר , יציבות מרגש . נתינה כלפי השני אם תקינה מאפשרת לו לזהות , לקלוט שזה נכון ולענות בהתאם .
בתחום הקשב אשר מבעד העשיה היומיומית של הקשב , בתחום הקשב , כאשר הקשב אינו מתוקן הלימוד מציע תיקון שיוכיח את התוצאות ויתן כוח ואיזון לחלקים ומשתנה אם ביומיום תוכל להפריד בין תשובותיך המשוחררות לאלה הנשענות מחסימות , או חלקים שאתה מדייק אותם , לבין תשובותיך שמראש - התבוננות חסומה .

ואין עומד ואין יושב

ואין הולך ואין רץ

כי דממה חיה מתעצמת ותקיפה

מעיקה על כל חיי מדוממת כל תקווה

ממצעת כל קצה מורידה כל ניסיון

והתקוה כי אם חלום היא או אמון

ואם תשיב היא את החיות

את הלשון את הכנות

והלב היכן הלך חרש חרש עוד פועם

הס והס מלהזכיר פן תדע זאת ותחריש

היכן אני? כאן כאן ומוכן

מילה טובה

היום שמעתי ברדיו את השיר מילה טובה של יעקוב גלעד ויהודית רביץ הרגשתי נפלא אחר כך להלן:

אפילו בשרב הכי כבד
ידעתי שהגשם עוד ירד
ראיתי בחלום שלי ציפור
אפילו במשב סופה וקור.

לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מיד עושה לי טוב
רק מילה טובה
או שתיים לא יותר מזה.

אפילו ברחוב ראשי סואן
ראיתי איש יושב ומנגן
פגשתי אנשים מאושרים
אפילו בין שבילי עפר צרים.

תמיד השארתי פתח לתקווה
אפילו כשכבתה האהבה
חלמתי על ימים יותר יפים
אפילו בלילות שינה טרופים.

לא פעם זה קשה...

אז התחלתי ללכת

אז התחלתי ללכת
לא חשבתי בכלל לאן.
רק רציתי ללכת,
ללכת את כל הזמן.
לא פגשתי בדרך אף אחד,
כמה מצחיק להיות לבד

מבוא של ימימה

 למדים  מתוך  החלקים  .  כל  חלק  מלמד  על  חלק  .  כל  חלק  ניתן  מלמד  על  הנמצא  במערכת  את  מקומו  של  החסר  מקום  של  חסימה  נפתח  ומשתחרר  במקומה  יש  התפשטות  של  החלק  הנרכש  ולמעשה  מזוהה  דרך  ההכרה  כנמצא  באופן  טבעי  ואז  זה  נקרא  השלמה . 
כאשר  מוספים  חלקים  ,  חלקים  רבים  נוספים  דרך  הנלמד  ויש  העמקה   אז  ההתחזקות של  החלק  על  מקומו  מאפשרת  התפשטות  -  גדילה  של  מקום  .
מדובר  במימדים  נלמדים  המשחררים  את  החלקים  שנמצאים  במערכת  כחסרי  מימדים  בגלל  המיותר  .  בגלל  המיותר  נכנסו  אותם  חלקים  למיצר  ,  למעט  מקום  ,  מקום  צר  לכן  נאמר  חסר  מימדים  .  מתוך  מאבקם  נסגר  מקום  ואמורים  חלקים  הנלמדים  לשחרר  את  החלק  הסגור  מסגירותו  . 
מוסבר  לפי  החלק  למשל  של  לב  סגור   מקומו  קטן  ,  קוראים  לזה  מיצר  כי  צר  .  החזרת  מקום  הלב  זה  להחזיר  מימדיו  וזה  לב  פתוח  .  לב  בפתיחות  חוזר  למהותו  ,  משתחרר  ממיצרו  חוזר  לנתינה  לכוחו  נתינתו  שמחתו  .  לב  סגור  זה  ההיפך  ,  יש  אפילו  חוסר  שמחה  ,  עצבות  .
ברגע  שיש  תוצאה  גדולה  של  פתיחות  ומרחב  יותר  ,  ברור  שהקשר  עם  המיותר  אינו  כפי  שהיה  קודם  .  ככל  שמתקדמים  נותנים  פחות  חשיבות  למיותר  .  אין  צורכים  את  הצורך  שבאחיזה  .  אינו  צריך  הלומד  להיות  נשען  כל  הזמן  על  מרכיב  זה  או  אחר  אשר  חיזק  אותו  קודם  .  חסימה  שכביכול  מחזקת  ,  מובנת  לאחר  מכן  כמיותרת  בפני  כוח  חוזר  של  חלק  חוזר  לכוחו  .  דרך  ההכרה  יש  את  ההבחנה  הזו.  כיוון  שזו  עבודה  הכרתית  מבינים  רק  דרך  ההכרה  ויש  הבחנה  זו  .
ברור  שזה  מהלך  של  לימוד  וחלקים  רבים  בלימוד  עד  שמגיעים  להתפשטות  של  המימדים  החוזרים  למקומם  . מהות  ואיזון  של  חלק  דרך  כוחו   חוזר  אליו  מצריך  יותר  זמן  מאשר  לימוד  מתחיל  .  מדובר  בהכנה  .

ההכנה נושאת חלקים . כל חלק או חלקיו לקשר ביניהם , לתיחום החלק עצמו וכן הקשר עם החלקים נקרא הכנה .
ההכנה נחוצה על מנת להתקרב ולהכיר ורק אז להחליט ואז אותו חלק נקרא הכנה מאפשר קביעה אישית בפעם הראשונה .
החלק הראשון מנוטרל מהיושבים ופונה להכרה שלנו להכיר את החומר . רישום , רישום של כל ההבנות להבין ולרשום הבנות אישיות . אז המשתתף קורא ומקבל חלקים נוספים או מקבל לתקן את הבנתו ולקבל חלקים כדי ליצור הבנה לניתן. ישנה הפרדה גמורה בין העומס הקיים והמהות . העומס מורכב מכמה חלקים . חסימות , סתירות , משענות . הכל נחוץ לילד , לא ללומד . מאוחר יותר יעמיד בעצמו הפרדה גמורה בין המיותר לקיומו לבין הכרה לקיומו .
החלק הנלמד מאפשר החלטה שקולה . לא מחליטים מהר , ולא דוחים אלא שוקלים, האם ללומד יש רצון אישי להמשיך כל החיים במאבקו , היסוסו או שמא רצונו למצא עצמו כפי שהוא כמנקה , מנקה את המיותר גורם להתחזקותו תוך כדי הגדרתו את הבנתו תוך כדי תיחום . מהבנת הניתן , כל ניתן הוא יחסי למעשה לניתן , למדים דרך היחסי התמידי וגם דרך המשתנה התמידי . החלקים הם יחסיים לזמנו ולזמן יכולתו של הלומד לקבלם ואם הוא מוכן , מקבל עוד ועוד עד שמשיג ומקבל עוד . המשתנה התמידי משתנה באופן הדרגתי כמו בחוקיות הצמיחה . דרך הכרת המלאכה האישית הלומד ידע להפריד בהבנתו כתוצאה של הבנתו , יזהה את התוצאות מעשייה בנתינה כלפי עצמו . המשתנה הוא גם משתנה מחולשתם של החלקים או התחזקותו היחסי להתחזקותו לכוחם המשתנה והמעבר שבין הנמצא לבין המשתנה כמתחזק .
העבודה ההכרתית בהבנה מתפתחת ככל שניתנים החלקים . השינוי , המשתנה מורכב מאוד , נושא חלקים וחלקיקים המחזירים את איזון המערכת , כמו פתיחות לגדילתה של ההכרה , הרגש , החשיבה ההכרתית לקיום רגש הכרתי לקיום .

מעט ניתן היום כי נאמר שזה יחסי . ניתן חלק יחסי וככל שמבינים ניתן עוד . המשתנה מוסבר כמשתנה באופן הדרגתי . התחזקות שגדלה ומראשיתה מחזקת את החלקים ומנקה אותם .
יש להבין שהלימוד אינו דרך התבניות שהנפש מכתיבה אלא שהלימוד , התקדמות בלימוד להתחזקות בא להגיד ריבוי החלקים , הם , כאשר הם נקלטים ע"י הלומד הוא נמצא קולט אותם מיישם אותם ומביא תוצאות המחזירות סדר ואיזון . לא ניתן להבין ולקחת . אפשר להרבות בדיבור על המשתנה אך מראשית דיבור דיוק מתחיל, מתחילה השתנות, מעצם שינוי חלקי של חלק המשחרר חלק מיותר ובמקומו מגיעה התחזקות ואיזון . לא מלאכה קלה להבין אותה דרך סיכום או למצא קווים בטוחים ליציבותם . כל הזמן משתנים החלקים ומורכבותם . בנפרד , כל אחד מקבל בשבילו . יש אשר ממתינים להתקרבותו לעצמו שנראית מובטחת מעצם עבודתם . לא כל אחד מתקדם אלא המדייק, יכול לקבל חלקים רבים בזמן לימוד וליישם מלאכה כל הזמן .
חלק זה שניתן כרגע נראה מסובך , אולי מורכב אך זה חלק שאמור להיות בהכנה שאתם מקבלים . הקושי , נראה מסובך , אולי מורכב , בא מן העומס ולא מן ההבנה האישית . קל להבין שמהתחלה יש הכרה לחשיבה האישית אם קודם לומד דחה את עצמו , בטוח או חושב שתמיד צודק , לא שומע ואומר תמיד מילה אחרונה הרי אותו לומד לא יתן לפעילות הכרתית להתרחש בו . הוא יתקדם עם מרכיב החוסם בו כמו שרגיל לחסום אחרים ואת עצמו .
לומדים בהכנה הפרדה בין זה לחלקים הניתנים . יש ריבוי, ובראשית לימוד מעט ובעיקר, זה הבנת המתרחש ביומיום כשאתה מחסיר מעצמך ומפריז ומפזר את עצמך , לאפשר רישום של הבנה, מה אתה מבין מהחלק הזה .
תהיה צופה דרך צפיה ותזהה מה החלק הזה מלמד על הנמצא בך . אולי תגלה , אולי תמצא שיש חלקים מיותרים שמחסירים ממך הכרה למקום האישי. בחלק זה נמשכת הכרה לקיום האישי קשורה בוודאי לחיים , למציאות , לחברה הסובבת , לבית האישי , לעשייה האישית היומיומית ולדיבור האישי .

חלק על המבוא של ימימה

היום קראתי את המבוא חלק ראשון שני ושלישי. מיד כתבתי מלאכה שאיתה אני רוצה להתחיל את כתיבתי בבלוג הזה... שילווה אותי בלימודיי וחיפושי הרוחני אחר ייעודי.

להלן עבודתי לבקשת העשייה האישית היומיומית ולדיבור האישי:

רק ממקומי, מדרגתי, הבנתי, יכולתי ורצוני

 רציתי לכתוב מיד בסיום קריאת שלושת חלקי המבוא, הכל כתוב שם אבל מה נקלט בהכרה? מה הלומד מבין? ומה הלומד מיישם?

רק ממקומי אני אבין ורק משם אוכל לצאת ואני היכן אני? ומהוא מקומי? האין זה היופי הקוסמי הנשקף מפרח? ואולי מחשבות מטרידות החוסמות את הראייה? ואף בורח לפעמים מהבחירה וכבר חסר כוחות. ושוב נפעם מהיקום הזה מיופיו מבריאתו ועננים פזורים באור שקיעה, קסומים, במבט אל הבריאה וכל חלק הוא חלק יציב על מקומו שוב הפחד, כמילות השיר, מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה, אני זה המלכודת שבוי בלא תקוה רוצה לפתוח דלת נסגר ולא יוצא מנסה לברוח ותמיד תמיד חוזר. די מספיק כאן משתחררים ! ממקומי בהכרה בהתחברות אל יופי הבריאה זהה את הרע כוון לטוב, טרחה גדולה למענו !