ניתן בראש חודש שבט (ימימה)1994

היום ראש חודש שבט, חודש טוב ומבורך. ובשבט נוטעין, יש את הנטיעה ונטיעה בלב יהודי להתחדש, לחדש כבחודשים מסוימים. חודש מיוחד בפנימיותו העמוקה. יש בו שמחה עמוקה. זה ראשי תיבות של "שנשמע בשורות טובות". למרות שהכל קורה בארץ ומעציב את הלב בכל זאת חודש שנושא ונותן ובזריעתו, נטיעתו בדרכו לדעת שמחה בלב. למרות שקורה מה שקורה ולא במקרה, לדעת לטעת בחודש הזה זה לטעת כדי לזקוף קומה, כדי להשתתף בתפארת כל מה שירוק. ומעט מילים שמגיעות זה כדי לתת לכם להבין א"א לא להיעצר בפני חודש שבט. זה לשורשים שלנו ומהשורשים לתת משמחה מושרשת בנו, להשמיע דרך שירה. בא חודש שבט להעמידנו לתפילה לבשורות טובות, לחידוש שמחה מוזרמת בעורקי הנפש, בעורקים שלנו, בנימי הנפש וגם בנימיו של הלב. לבקש וגם לשמוח ולזכור, כמה שאפשר להבין את זה ויש בזה השתתפות כללית בעם, השתתפות הכרת קיומך ושל עמך שזכה לתפארת ישראל. מכאן יש את החסד והגבורה וביניהם תפארת. וכשאתה מבין מה שיכול ופונה ללבך לטעת בו ולקשור אותו לשמחה קיימת משורשים שלנו, שמחה מקיומנו, מקיום העם, בחירתו, חיבורו, קיומו, ודרך העורק של החיבור יש את הלב נקשר משם לשורשים שלנו, לליבנו בו שורשיו בנימיו הכי זעירים ובמרכזו החסד. לגבור דרכו כיהודים תמיד על כל מחשבה זרה שאינה משתייכת לנו ועל כל מאורע בחוץ שאינו משתייך לנו כדי שנוכחות מתוך הבנה משתתפת בכוונה זו ויש בה גם חוט עם הלב והיא גם השמחה בחודש זה.

יהודים הנוטעים את העצים זה לחוד. יש את המשמעות המוכרת, ההתעוררות העמוקה משורשים ללב מבין, השתתפות בא` ב` של הידיעה, אהבה, אהבת השם יתברך, שמחתו של המבין חוזרת, ז"א, השמחה מגיעה עם ההבנה (כל עוד הלב סגור ההבנה לא נמצאת וכשהבנה לא נמצאת הלב סגור). הבנת הקיום אינה משתייכת להבנה הרגילה ויש עדיין לומדים עם הבנה רגילה ולב רגיל הנאבק. ואם מה שניתן יעורר אתכם להבנה פנימית ולמפגש עם השמחה, לתת לה מקום שתשכון, הווה אומר, תמצא אז את מקומה כי ישנו מקומה. ובראשית חודש זה נתייחד כולנו כשהשם יתברך יזכה אותנו לבשורות טובות. יהי רצון שנזכה. לא במקרה בחודש טבת יש הרבה מכות, כאבים וצומות. לא כך חודש שבט. כשם ששבט קשור לידיים העובדות, המדייקות, נוטעות והן יכולות להיות בנתינה. לטעת בלב אחר שמחה.לתת. גם כאן יש להבין עוד יותר את הדיוק של הלב אשר עדיין לא נמצא מדייק על עיקר. כשהפרות מתרוצצות ולא נותנות ללב לחזור לפתיחותו על צירו, ז"א, כוחו בנתינתו רק מתוך הבנה עמוקה. כל אחד יודע מה שמחסיר בזמן דיבור ובזמן נתינה. וכשידע לא להשתכנע בקלות מנתינתו שיבין השתתפותו כבן בישראל ויהיה דרך בינתו גובר על רגישות ליבו, דרישותיו, ויתן מליבו כי יש בו משורשים נתינה. כל המחסיר בנתינה מחסיר לנפשו, הווה אומר, מחסיר ואז אין הוא גובר דרך נפשו, הנפש היהודית הנושאת את הניצוץ אלא הנפש הארצית היא הגוברת ומפרה בהפרה גדולה או קטנה ואפילו חלקיקים, את כל המערכת כולה, ז"א, את נפשו, ליבו, הבנתו, עצמותו, כל הגוף כולו מוגבל מהפרה ובעיקר אם יפר מאד ויתרוצץ מאד יבוא הכבד להיות מופר מאיזונו ולהיות מודיע נפש מפרה לב בנתינתו.