דמעה קלה בקצה העין תחושת בחילה, רצון להקיא אני זועק לעזרה אייכה קורא, בוכה - מוטל גופי ללא תנועה מוחי חנוק מרוב מידע אייכה ליבי? היכן הולכת אותי בחושך תועה ללא כיוון ללא דרך מחפש את האור הכחול. הוא היה פה רק אתמול, וגלשתי עליו למרחבי הדימיון והאור הכחול כהה והשחיר והיום אני לא רואה את הבוקר מאיר.
וחושך ואין דרך והתקווה והדימיון ערבבו להם יחדיו ותקווה לדימיון הפכה ודימיון לתקווה. ואין הקלה ואין שיחרור, אסור אני בתוך מייצר קפוא מורדם ומסומם. נאנח אנחה גדולה וכואבת רוצה רק ללכת ללכת ללכת אל עבר או עתיד רק לצאת מעכשיו הכואב המקפיא כותב מתעד כי זאת עת לחידה היכן האור שם נפל הכפתור.
ויודע אני הוא בפנים הוא בפנים עם כל הפחדים וגם כעסים עם כל הרעש ישנה פינה אחת בה מתנגנת המנגינה המאירה והיא יפה כמו שירת כוכבים מרגיעה משכיחה זורה לה פרחים ורדים לבנות גדלות בגינה שסבתא (ויקטוריה) גידלה רק לפני 100 שנה "סבתא יקרה קרה דבר נורא" "בו נה נכדי עזור בגינה בו כאן נשקה וכאן ננקש ורדים בגינה זה מאד יפה " והלב דופק חזק ומהר לא יודע בדיוק אם זה אני או אחר קורא את הכתוב כה קשה כה כואב אך גם אור לבן מנצנץ מסתגר. הוא גר לו בפנים מתחבא לי בלב ואני אליו שם לב כששחור לי וכואב רק אז מציץ וידע לבטח שוכן לו שם פתח לאושר אחר, מציץ לא נוגע ולא מתקרב מציץ ונרגע וגם מתרגש.
+logo+v1.png)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה